"מסיבת התה של אמא" מציעה מבט אחר ורגיש על הארעיות של הזיכרון ,הגעגוע, ועל החפצים שנשארים הרבה אחרינו.
המיצב הוא יד (אנדרטה, זיכרון, הנצחה ומזכרת) לחלל שמשאירים ההורים לאחר מותם. חלל שנותר גם בחפצים שנותרו מהם (כלי התה).
כמו ממצא ארכיאולוגי החושף את עקבות העבר אנו מתחברים לחוויה המרגשת – לקחת חלק באווירה המשפחתית, מסיבת התה שארעה לפני זמן רב.

​

הנייר העוטף כמו בתהליך של מאובנים- החומר מהסצנה התפורר, התכלה ונעלם ונשארו טביעות הידיים של התנועה והרגש של מה שחלף.
העטיפה אורזת ומכסה את הריק. זו רק אשליה של מציאות, של משהו ממשי שחמק ונעלם. מה שמעל פני השטח ומה שמתחתיו.
לרגע, העב' מחייה את המסיבה שהייתה ואז מתגלה האמת העירומה, האמת הריקה, אלה רק תכריכים לרגע החולף, לזיכרון, לגעגוע.
האריזה כמו העור החשוף נוגעת ברגש.

הנייר משמש בעבודה לא רק אמצעי, חומר פיסולי אלא חומר בעל אמירה ומשמעות. נייר האריזה המתכלה עוטף את הנפש האלמותית ושומר על חוויה רגעית סנטימנטלית וחולפת מהעבר- געגוע לרגע חולף.
הנייר כחומר חסר יומרה מבטא שבריריות של זיכרון, עוצמת הרכות בניגוד לעוצמת פסלי האבן והברזל.
תהליך קימוטי הנייר האקספרסיביים בעלי נוכחות עדינה ומרגשת
הידיים בעבודה כביטוי לתמצית נפש האדם כפי שמתבטאת בחיצוניותו​.

​

לזכר הוריי             
הגעגוע לידיים של הורי             
שליטפוני כל חייהם            ,
עד האחיזה והליטוף האחרון​            
שליטפתי את ידיהם במותם              .